איש ובנו הלכו עם חמורם לשוק.
כשהם הולכים לצדו של החמור עבר לידם אדם ואמר: "טיפשים, בשביל מה חמור חוץ מלרכוב עליו?"
הניח האיש את הילד על החמור והם הלכו לדרכם.
אבל עד מהרה הם חלפו על פני קבוצת גברים, שאחד מהם אמר: "ראה את הצעיר העצלן הזה, הוא נותן לאביו ללכת בזמן שהוא רוכב".
ציווה האיש על ילדו לרדת, ועלה בעצמו.
הם לא הרחיקו לכת כשחלפו על פניהם שתי נשים שאחת מהן אמרה לשנייה: "איך לא מתבייש האדם העצלן הזה לתת לבן הקטן והמסכן שלו להשתרך כך אחריו".
לקח האיש את הילד והעלה גם אותו על החמור.
כשהגיעו לעיירה, האנשים החלו ללעוג ולהצביע עליהם: "האם אתה לא מתבייש בעצמך על שהעמסת את שניכם על החמור המסכן הזה?"
האיש והילד ירדו וניסו לחשוב מה לעשות.
הם חשבו וחשבו, עד שלבסוף כרתו מוט, קשרו אליו את רגלי החמור, והעלו את המוט ואת החמור אל כתפיהם.
הם הלכו יחד תוך צחוקם של כל מי שפגש בהם עד שהגיעו לגשר, כשהחמור בעט משוחרר, נפל מהצד וטבע.
"זה ילמד אותך," אמר איש זקן שהלך אחריהם:
"אם תרצה לרצות את כולם, לא תגיע לשום מקום
בכל שלב במסע שלך, יהיו אנשים שירגישו צורך להביע את דעתם על המעשים והחזון שלך:
הם יגידו שזה לא הגיוני
הם יצחקו שאתה בדרך הלא נכונה
הם יגידו לך להיות יותר מציאותי
הם יפקפקו בכל צעד שלך
אבל זכור את הלקח של האגדה: אם תקשיב לכולם – אם תנסה לרצות את כולם – לא תמצא חן בעיני אף אחד.